ביאור שטיינזלץ על הוריות ה׳

1 ר' שמעון אומר: מביאים שלשה עשר פרים שהם פר אחד לכל שבט ושבט, ופר אחד לבית הדין, ובעבודה זרה — שלשה עשר פרים ושלשה עשר שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.

2 הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהן — מביאין פר, ובעבודה זרה — מביאין פר ושעיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים שכל שבט מביא קרבן, ושאר שבטים שלא חטאו — גם הם מביאין על ידיהן בגללם של החוטאים פר לכל שבט, שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין. ר' שמעון אומר: כשחטאו שבעה שבטים — מביאים רק שמונה פרים, שהם שבעה פרים לשבטים שחטאו ועוד אחד לבית דין, ובעבודה זרה — שמונה פרים ושמונה שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.

3 הורו בית דין של אחד מן השבטים שהיה בית דין כללי לאותו שבט, ועשה אותו השבט על פיהן — אותו שבט הוא חייב, ושאר כל השבטים פטורין, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין חייבין להביא קרבן העלם דבר של ציבור אלא על הוריות הוראות בית דין הגדול בלבד, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו" ויקרא ד, יג, ללמדנו: דווקא בית דין "עדה" של כל ישראל, ולא עדת בית דין של אותו שבט יחיד, שאין זה עדת כל ישראל.

4 א גמרא שנינו במשנה מחלוקתם של ר' מאיר, ר' יהודה ור' שמעון, ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן שנו חכמים: ידעו בית הדין שהורו הוראה מוטעית, וטעו ביחס למה שהורו, שאינם זוכרים מה בדיוק היה הדבר שהורו בו הוראת טעות, יכול יהו חייבין קרבן על כך? תלמוד לומר: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" ויקרא ד, יד, ולא שיודעו החוטאין והרי כאן אין החטאת ידועה לבית הדין אלא לחוטאים בלבד.

5 נאמר באותו הפסוק "אשר חטאו", הרי זה מלמד שאם חטאו שני שבטים — מביאין שני פרים, חטאו שלשה שבטים — מביאין שלשה פרים, או אינו אומר אלא שאם חטאו שני יחידים — מביאין שני פרים, חטאו שלשה — מביאין שלשה? תלמוד לומר: "הקהל", ללמדנו: הקהל חייב, וכל קהל וקהל חייב, כיצד? אם חטאו שני שבטים — מביאין שני פרים, חטאו שבעה — מביאין שבעה, ושאר שבטים שלא חטאו — מביאין על ידיהן פר פר לכל שבט, שאפילו אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין, לכך נאמר "קהל" בפסוק זה לחייב על כל קהל וקהל, אלו דברי ר' יהודה.

6 ואילו ר' שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים, ובית דין מביאין על ידיהן פר, שנאמר למטה הלאה "קהל" "והקריבו הקהל". ויקרא ד, יד ונאמר למעלה מקודם "הקהל" "ונעלם דבר מעיני הקהל". ויקרא כא, יג, והרי זה בא ללמדנו: מה "קהל" האמור למעלה — בית דין "עיני הקהל" עם הקהל, אף "קהל" האמור למטה בהבאת הקרבן — בית דין עם הקהל.

7 ר' מאיר אומר: שבעה שבטים שחטאו — בית דין בלבד מביאין על ידיהם פר, והן הציבור פטורין, שכן נאמר "קהל" למטה ונאמר "קהל" למעלה, מה "קהל" האמור למעלה — בית דין ולא צבור, אף "קהל" האמור למטה — בית דין ולא צבור.

8 ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה שבטים והם במספרם רובו של קהל, או שחטאו שבעה שבטים אף על פי שאינו רובו של קהל אבל הם רוב שבטי ישראל — מביאין פר.

9 ומפרשים את הברייתא הזו ודנים בה, אמר מר החכם: "ונודעה החטאת" — ולא שיודעו החוטאין. מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רבא: שלא כשיטת ר' אליעזר. דתנן ששנינו במשנה,

10 לגבי מי שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת האסורה באיסור חלב ואחת האסורה באיסור נותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, אמר ר' אליעזר: מה נפשך רצונך? בכל אופן שתדון בדבר הריהו חייב להביא קרבן חטאת, אם חלב אכל — חייב, אם נותר אכל — חייב, ולכן יביא קרבן. ואף בענייננו, כיון שטעו בית הדין, וברור להם שטעו בדבר שחייבים עליו קרבן, אין זה משנה אם אינם יודעים בדיוק באיזה ענין הורו בטעות. ולדעת ר' אליעזר הריהם חייבים בקרבן, ואילו בברייתא נאמר שהם פטורים.

11 רב אשי אמר: אפילו תימא תאמר שהברייתא כדעת ר' אליעזר, שאני הכא שונה כאן, דכתיב שנאמר: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" ויקרא ד, יד, להדגיש מלשון "עליה" שדווקא שידעו על מה הם מביאים קרבן. ושואלים: התם נמי שם בחטאת יחיד גם כן הכתיב הרי נאמר: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" ויקרא ד, כג! מן ההדגשה שיש במלה "בה" יש ללמוד אותו לימוד. ומשיבים: ההוא אותו ביטוי מיבעי ליה נצרך לו להדגיש ענין אחר, שחובת הקרבן היא דווקא למי שהתכוון לאותו מעשה של חטא, פרט למתעסק, שאם לא נתכוון לאותו מעשה של חטא אלא למעשה אחר, ובתוך התעסקותו בדבר אחר גרם לו וחטא, אין זה נחשב.

12 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה המחייב גם שבט אחד שחטא בקרבן? ומשיבים: קסבר סבור הוא: ארבעה פעמים קהלי כתיבי נאמר, כיצד? הרי יכול היה לכתוב "קהל", וכתוב "הקהל" הרי שדורשים זאת כאילו היתה המלה "קהל" כתובה פעמיים, וכיון שהמלה "הקהל" נמצאת פעמיים בענין "מעיני הקהל", "והקריבו הקהל" ובשתיהן יכל היה לכתוב "קהל" וכתב "הקהל" — הרי ארבעה,

13 חד אחד מהם בא לחייב על כל קהל וקהל שאף קהל של שבט קרוי קהל, וחד ואחד מהם "הקהל ועשו" לומר שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. וחד ואחד מהם בא ללמד גרירה, ששבט שלא חטא נגרר אחרי שבט שחטא, וצריך אף הוא להביא קרבן. וחד ואחד מהם בא לענין שבט שעשה בהוראת בית דין שלו, שחייב להביא פר.

14 ור' שמעון סבור כי תלתא קהלי כתיבי שלושה קהל כתובים והם: "הקהל", "קהל" כדרך שדורש ר' יהודה, ועוד פעם אחת "הקהל", ומה שנאמר "מעיני הקהל" אורחיה דקרא דרכו של המקרא הוא, כדאמרי אינשי כמו שאומרים אנשים: מעיני דפלניא מעיניו של פלוני, ואין זו הדגשה דווקא נוספת לרבות עוד קהל אחר, ולכן

15 חד אחד מהם בא לחייב על כל קהל וקהל, ותרי אחריני ושנים אחרים באו ללמוד מהם גזירה שווה: נאמר למטה "קהל" ונאמר למעלה "קהל", מה להלן בית דין עם הקהל שהרי ההוראה בטעות היא בבית דין והמעשה תלוי בהם, אף כאן למטה, בענין הבאת קרבן, בית דין עם הקהל שגם בית דין מביא קרבן כפרה כשם שמביא הקהל.

16 וטעמו של ר' מאיר, שאת הייתור של "קהל", "הקהל" הוא לא דריש דורש, הלכך על כן תרי קהלי כתיבי שני קהלים כתובים, מיבעי ליה נצרכים לו הדברים לגזירה שווה נאמר למטה "קהל" ונאמר למעלה "קהל", מה להלן בית דין ולא צבור "מעיני הקהל" — שגגת בית דין אף כאן בהבאת הקרבן רק בית דין ולא צבור.

17 ור' שמעון בן אלעזר מאי טעמא מה הטעם שלו? כתיב נאמר: "והיה אם מעיני העדה" במדבר טו, כד, אלמא מיעוטא מכאן שמדובר במיעוט, דכתיב שנאמר: "מעיני" למעט — שלא כולם אלא מקצתם עבדו עבודה זרה, וכתיב ונאמר: "כי לכל העם בשגגה" במדבר טו, כו, למימרא לומר גם אם לא נאמר "כי לכל" הכוונה לכולם, לפחות רובא הרוב — אין כן, מיעוטא מיעוט — לא, ואם כן יש כאן כעין סתירה,

18 הא הרי כיצד? מיישבים את שתי הלשונות: אם עשו ששה שבטים והן מבחינת מספרם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינן רובו של קהל — חייבין. שאף שאינם רוב מכל צד — הרי אף המיעוט נכלל במקרא.

19 ושואלים: ר' שמעון ור' מאיר, הלכה זו שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל מנא להו מנין להם? אמר אביי, שאמר קרא המקרא בלשון נפעל: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" במדבר טו, כד, כלומר שמעשה הקהל נעשה על ידי הוראת הסנהדרין. רבא אמר: לומדים זאת ממה שנאמר "לכל העם בשגגה" במדבר טו, כו, שהשגגה היא של כולם, של בית הדין והקהל, בית הדין בהוראתו והקהל במעשהו.

20 ומעירים: וצריכא וצריכים להיאמר שני המקראות, דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", הוה אמינא הייתי אומר: אפילו חטא מיעוטא מיעוט של הקהל, גם כן יביאו קרבן זה, להכי כתיב משום כך נכתב "לכל העם בשגגה", ואי כתיב ואם היה כותב רק "לכל העם בשגגה", הוה אמינא הייתי אומר: עד דעבדי שעושים בית דין בהדי רובא יחד עם רוב הקהל, שתהא שגגה אחת לכל העם, להכי כתיב משום כך נאמר "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" — שהשגגה נעשית על פי הוראה, ואין מעשה בית דין משמעותי בזה.

21 ומקשים: והא כי כתיבי הני קראי והרי כאשר כתובים המקראות האלה בשגגת עבודה זרה הוא דכתיבי שכתובים ולא בשגגות של הוראות אחרות! ומשיבים: ילפינן למדים אנו בגזירה שווה "מעיני הקהל" הכתוב בשגגת שאר עבירות "מעיני העדה "הכתוב בשגגת עבודה זרה.

22 א שנינו במשנה שאם הורו בית דין של אחד מן השבטים, ר' יהודה אומר שאותו שבט מקריב פר ושאר השבטים פטורים. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: שבט אחד לדעת ר' יהודה כאשר חטאו בהוראת בית דין הגדול, מי מייתו האם מביאים קרבן גם שאר שבטים או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו: דווקא כאשר חטאו שבעה שבטים הדין הוא דמייתו שמביאים שאר שבטים בהדייהו יחד איתם, משום דאיכא רובא שיש רוב שבטים, אבל כאשר חטא חד שבט, דליכא רובא שבט אחד, שאין רוב — לא, או דלמא לא שנא שמא אינו שונה! ואף שבט אחד גורר את השאר!

23 ומציעים פתרון: תא שמע בוא ושמע מברייתא: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן במה עוסקים אנו בברייתא זו? אילימא אם תאמר במקרה שחטאו שבעה שבטים, אם כן לשיטת ר' שמעון תמניא בעי שמונה פרים צריך, שהם אחד לכל שבט ועוד אחד לבית דין! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד. ונברר: במאי במה? כלומר, על פי מי עשו אותו שבט? אי אם תאמר שחטאו בהוראת בית דינו של אותו שבט, ר' שמעון לית ליה אין לו, אינו מקבל את הסברה שהוראת בית דין של שבט מחייבת קרבן! אלא לאו האם לא צריכים לומר שהכוונה שעשו בהוראת בית דין הגדול.

24 ונברר עוד: ותנא קמא מני והתנא הראשון האומר שמביאים פר אחד מיהו? אי נימא אם תאמר שר' מאיר הוא, הא רובא בעי הרי רוב הוא צריך ולא די לו בשבט אחד! אלא לאו האם לא שיטת ר' יהודה היא, ומדובר פה כגון שחטא שבט אחד ואף הוא אינו מחייב אלא פר אחד, ואין שאר השבטים מביאים קרבן.

25 את ההוכחה הזאת דוחים: אמרי אומרים, אפשר להסביר את הברייתא בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן של קהל, ושיטת ר' שמעון בן אלעזר היא שמביאים במקרה זה פר. דתניא ששנויה ברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל — מביאין פר.

26 תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה מברייתא אחרת, ר' יהודה אומר: שבט שעשה בהוראת בית דינו — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ובהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבים. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך היא דעת ר' יהודה במקרה זה.

27 אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת כשיטה זו, דקתני ששנה בה: ועשה אותו השבט על פיהם — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ויש לדייק: למה לי למיתנא לשנות ושאר שבטים פטורים? הא תנא הרי שנה כבר אותו השבט חייב, וכיון דתנא ששנה אותו השבט חייב, ממילא ידענא ידענו כי שאר שבטים פטורין! אלא הא קמשמע לן זה משמיע לנו, שבהוראת בית דינו הוא ששאר שבטים פטורים, אבל בהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבין. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן.

28 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול, לדעת ר' שמעון מי מייתי האם הוא מביא קרבן או לא?

29 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן במה אנו עוסקים? אילימא אם תאמר שחטאו שבעה שבטים, אם כן במקרה זה שני פרים מביאים? שמנה פרים בעי צריכים להביא לשיטתו! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד, ובמאי ובמה על פי הוראת מי חטאו? אילימא אם תאמר בהוראת בית דינו של אותו שבט, הלוא אמרנו שר' שמעון לית ליה אין לו, אינו מקבל סברה זו שהוראת בית דין של שבט מחייבת! אלא בהוראת בית דין הגדול. משמע שאף הוא היה מסכים שבמקרה זה שבט אחד מביא קרבן!

30 את הראיה הזו דוחים, ותסברא ויכול אתה לסבור כן, שבמקרה כזה מדובר? אם כן, תנא קמא מני התנא הראשון מיהו? אי אם תאמר שר' מאיר הוא, הא הרי לשיטתו רובא בעי רוב ישראל צריך שיחטאו, ושבט אחד שחטא אינו מביא קרבן! אי אם ר' יהודה הוא, הרי לשיטתו שאר שבטים נמי מייתו גם כן מביאים! אלא הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, וכשחטאו ששה שבטים והן רוב הקהל, ובמקרה זה סובר ר' שמעון שמביאים שני פרים, אחד הקהל ואחד בית הדין, וכדתניא וכמו ששנינו בברייתא וכמו שהסברנו קודם. ואין ראיה מכאן לשאלה בשבט אחד שעשה בהוראת בית דין.

31 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה ממשנתנו: וחכמים אומרים: לעולם אינו חייב אלא על הוראת בית דין הגדול. ונברר: מאן מיהם חכמים אלה שנזכרו פה? אילימא אם תאמר ר' מאיר, הלא לשיטתו, אין צורך בסברה זו, שהרי לדעתו רובא בעי רוב צריך! אלא לאו האם לא שיטת ר' שמעון היא! ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שלדעת ר' שמעון שבט אחד שחטא בהוראת בית דין הגדול מביא פר.

32 ב ומבררים ענין נוסף שהזכרנו קודם: ור' יהודה ור' שמעון שמחייבים שבט אחד שחטא, מפני שהוא "קהל", שבט אחד דאקרי שנקרא קהל מנא להו מנין להם? אמרי: דכתיב אומרים: מפני שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים נכח חצר בית ה' החדשה" דברי הימים ב כ, ה. אגב כך שואלים: מאי מה פירוש "חדשה"? אמר ר' יוחנן, שבאותו זמן חידשו דברים ואמרו: טבול יום כלומר, מי שנטמא וטבל ועדיין לא העריב השמש ולא נטהר לגמרי, אל יכנס אפילו במחנה לויה. ומכל מקום למדנו ששבט אחד יהודה נקרא קהל.

33 מתקיף לה מקשה על כך על הוכחה זו רב אחא בר יעקב: ממאי ממה אתה מסיק ששבט אחד נקרא קהל, דלמא שאני שמא שונה היא ירושלים, דהוה נמי שהיה גם כן שבט בנימין בירושלים והיו בה שני שבטים ולא אחד! אלא אמר רב אחא בר יעקב, הראיה לכך היא דכתיב שנאמר ליעקב בבואו מפדן ארם: "ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" וגו' בראשית מח, ד. מאן אתיליד ליה ההיא שעתא מי נולד לו באותה שעה נוסף לבנים שהיו לו? רק בנימין, שמע מינה למד מכאן כי הכי קאמר רחמנא כך אמר לו הקב"ה: מתיליד לך השתא יוולד לך היום קהל אחרינא אחר. הרי ששבט אחד קרוי קהל.

34 אמר ליה לו רב שבא לרב כהנא, דלמא הכי קאמר ליה רחמנא שמא כך אמר לו הקב"ה: לכי מתיליד כאשר יוולד לך בנימין, הוא דהוו שיהיו לך אז שנים עשר שבטים דמתקריית שאתה תיקרא בכך קהל! אמר ליה לו: אלא לשיטתך שנים עשר שבטים איקרו נקראו קהל, אחד עשר שבטים לא איקרו נקראו קהל? והרי ודאי הוא שרוב ישראל נקראים קהל, אלא יש ללמוד מכאן שאף שבט אחד קרוי קהל.

35 ג תניא שנויה ברייתא: ר' שמעון אומר, מה תלמוד לומר: "ופר שני בן בקר תקח לחטאת" במדבר ח, ח? האמור אצל טהרת הלויים אחרי חטא העגל אם ללמד שהם שנים שיש עוד פר שני, והלא כבר נאמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה לה' "במדבר ח, יב! אלא יכול תהא נאכלת חטאת ללוים? שחטאת זו שהביאו עבור הלויים תאכל כשאר חטאות, תלמוד לומר: "ופר שני" שבא הכתוב להדגיש שהיא שני לעולה ודומה לה, מה עולה לא נאכלת